top of page
חיפוש
  • hilabruch

ההיסטוריה של מדינת ישראל חוזרת על עצמה ב 2023

אתמול יצא סרטון הצועק לאזהרה כלפי הסוף היחידי לעידן שלטון ממשלות בינימין נתניהו בישראל. אין דרך אחרת להסתכל על השסע שקורה היום בעם מלבד ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

ב1992 עלה לשלטון ממשלת יצחק רבין שבו במקום המשך מיליטנטיות בשטחים הכבושים ביצע קמפיין של שיח ודיפלומטיה עם השכנים שלנו. המצב אז במדינה החל להידרד עם הסתה ממושכת של שנאה וקריאות של "בוגד" ו"רוצח" לעבר ראש הממשלה יצחק רבין ז''ל. הסתה זאת הגיעה לשיאה בנובמבר 5 1995 בו נרצח ראש הממשלה שהעז לצאת בדיפלומטיה לנסות ,לפתור את הסכסוך עם שכננו.


היום, במדינת ישראל 2023, מופעל אותו כח והסתה כלפי המחאה נגד ההפיכה המשטרית.. אך בימים אלו ההסתה אינה מגיעה מקרב אזרחים קיצוניים במדינה אלה ישירות משלטון פאשסטי וגיזעני שהחדיר למדינה הפחדה כלפי כל המבקר את התנהלותיה ומדיניותיה.

היום הפחד להזדהות "כשמאלני" אשר הפך להיות שווה ערך "לבוגד ישראל" אינו פחד שקיים באופן רגעי של מספר חודשים אלה שנים על גבי שנים מגיע ישירות מהשילטון. שלטון שבוחר להפחיד כלפי כל מי שאינו מסכים עם פעולתיו.


כאזרחית ישראלית ואמריקאית אשר חזרה לארץ ב 2015, אני יכולה להתוודא בפחד האינסופי שלי להודות בתפיסות העולם השמאלניות שלי. תפיסת העולם שכל כולה מתבססת על עקרונות בסיסים בדמוקרטיה כמו: חופש הביטוי ומחאה, שיוויון זכויות לכל אזרחי ישראל, והצורך בדיפלומטיה לעומת מיליטנטיות הכרוחה בדם אנוש.


אני הייתי בת 9 כשראש הממשלה יצחק רבין ז''ל נרצח וזוכרת היטב את הפחד וכאב על פני הוריי ביום כה שפל במדינת ישראל. אשאיר את המשך פוסט זה בנאום שכתבתי ורציתי לשאת באחת ההפגנות בעיר שלי, נס ציונה אך הפחד לומר מילים אלו עצרו בעדי לעשות זאת..



נאומי המתוכנן אשר לא נשמע 2023

שנה 1995.

ֵבוקר של החמישה בנובמבר. .

אני ילדה בת 9,

חודשיים לפני יום הולדתי העשירי,

מתעוררת בבוקר למציאות שתשנה את כיוונה ההיסטורי של ישראל.


האווירה בבית אפלה.

פרצופי הורי קודרים.

אף אחד לא מסתכל בעיניי.

וביטני רועדת.


שאלתי את הוריי,

מה קרה? למה כולם עצובים?

אבי שלא יכל היה להסתכל עלי ישירות

אמר כאוב: "הלכה המדינה."

לא הבנתי את מילותיו אז

אך המילים האלו ילוו אותי עד היום.


לאחר זמן מה אימי שיתפה אותי שראש הממשלה שלנו יצחק רבין מת.

איני זוכרת איך ומה נאמר בדיוק אך הרגשתי בתוכי בילבול.

לא הצלחתי להבין איך אני אמורה לכאוב מוות של אדם שמעולם לא פגשתי.


היום - אני מבינה.


השנה 1997.

אבי מקבל עבודה בבוסטון, ארצות הברית

ומעביר אותי ואת משפחתי להתגורר שם.

מאחורינו נותרו חברי כיתה ושכונה, זכרונות, ומשפחה.


שנים עברו ואני חייתי את חיי האמריקאים.

מסתגלת לחיים בהם מדברים אחרת, מתנהגים אחרת, נראים אחרת וחושבים אחרת.

אך בתוכי חשה ניצוץ של פחד

שלעולם לא ארגיש כפי שהרגשתי בבית.


בבית? למה הכוונה בבית?

אני גרה בתוך בית,

אומרת לעצמי: בתוך בית המגורי בבוסטון.

אבל זה לא לעולם לא הרגיש לי בבית.


עבורי הבית היה ביתה של סבתא שלי ז"ל,

כאן ברחוב קיבוץ גלויות בנס ציונה.

שם ,סבא שלי ז''ל קנה לי את האופניים הראשונים שלי שעליהם למדתי לרכוב.

שם חגגנו סוכות בתוך סוכה שסבא ודוד שלי הנגרים, בנו במו ידיהם.

שם אני ובני הדודים שלי בילינו את רוב חופשות הקיץ שלנו במשחקי מחבואים, תופסת ומשחקי פאוור ריינג'רס


עבורי הבית היה גם שכונת האצ"ל בנס ציונה

בה אני ומשפחתי גרנו.

שכונה שכולם הכירו את כולם.

הילדים שיחקו כדורגל, פוגים, גוגואים.

בימיי שישי בבוקר אבי היה לוקח אותי לסידורים במרכז העיר.

קנינו פיצוחים ופיתות חמות שהאדים והריח שלהם הורגשו בכל הבית.


שנים לא חשבתי על הזכרונות הללו.

שמרתי אותם בתוך קופסה הדוקה וסגרתי אותה היטב שלעולם לא יצאו ממנה.

פחדתי לגלות מה יקרה אם אזכר.


שנת 2015,

אני חיה בארצות הברית כבר 18 שנה.

ועדיין חשה בחוסר.

מקבלת את האומץ להפסיק לפחד, פותחת את קופסת הזיכרונות ומבינה שאני 18 שנים לא בבית.

ואז החל חֲזָרָתִי הביתה.


היום שנת 2023,

אני כמעט 9 שנים חיה בבית.

מרגישה שלמה.

אך כל שנה שעוברת אני שומעת את אותו אדם, שצעד אז שהייתי ילדה מלווה בארון קבורה, מאשים עוד קבוצה ועוד קבוצה של אנשים בכל הבעיות במדינה.


אני, נזכרת בכל פעם מחדש בכתובית שחקוקה בכניסה לאנדרטת השואה בבוסטון, היא כתובה על אבן שחורה ענקית שעליה מילותיו של מרטין נימולר המפורסמות המתייחסות למלחמת העולם השניה. .


הוא אמר:

"בגרמניה באו קודם לקחת את הקומוניסטים אבל לא דיברתי כי לא הייתי קומוניסטי.

אחר כך באו לקחת את היהודים, ולא דיברתי כי לא הייתי יהודי.

אחר כך באו לקחת את הקתולים ולא דיברתי כי הייתי פרוטסטנטי, כשהגיעו אלי כבר לא היה אף אדם לדבר בשמי."


בכל פעם ראש הממשלה שלנו מוצא עוד קבוצה ועוד קבוצה של שעירים לעזאזל להאשים בבעיות המדינה, (זה התחיל בערבים, שמאלניים, אשכנזים והיום זה מערכת המשפט) למרות שהוא מנהל את המדינה כבר כמעט 30 שנה ברציפות, אני נזכרת בסיפור של מרטין נימולר.

אבל לי הסיפור נוגע במקום אחר


לי לא מובן למה כשבאו לקחת את הקומוניסטים מרטין לא דיבר?

למה כשבאו לקחת את היהודים מרטין לא דיבר?

למה כשבאו לקחת את הקתולים מרטין לא דיבר?

רק שזה הגיע אליו? רק אז היה אכפת לו? מתי נתחיל להסתכל מעבר לאפינו?

מתי נתחיל להסתכל על אנשים בעיניים?

מתי נתחיל להקשיב אחד לשני?

עד מתי אנחנו נסגוד לחברה שמעודדת אגוצנטריות ומעורבות עצמית.

עד מתי כמות הלייקים באינסטגרם יספק אותנו?

עד מתי קניות בזארה יהיו יותר חשובות לאנשים מאשר האדם השוכב במרכז תל אביב ללא מגורים.


בעידן שבו כמות לייקים,עוקבים, וצפיות הם ערכי עליון,

אני אשמח אם תצאו מכאן עם דבר אחד שתוכלו לקחת ממני.

הניחו את הטלפון בצד.

התחילו להסתכל לאנשים בעיניים.

התחילו לראות מה קורה סביבכם.

התחילו להרגיש חמלה ואמפתיה כלפי כל אדם או יצור חיי.

בשנים האחרונות עשו עבודה נפלאה להכות את כל הרגישות מתוכנו.

הפכו אותנו למכונות ללא אמפתיה.

תתחילו להכיר ברגש הזה

ולהבין שכל אחד מאיתנו

היה במקום טוב יותר היום

אם לכל אחד אחר היה,

אכפת יותר.

.





180 צפיות0 תגובות

Comentários


bottom of page